בלי חיבוק

אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק. כך כתב חנוך לוין. איזה יופי ואמת של משפט. אנחנו אנשים של מגע, של חום, של אהבה.

*

תתארו לכם מציאות שבה אין דבר כזה חום אנושי. אין ליטוף, לחיצת יד, חיבוק, נשיקה. נאדה. רק מילים. אנחנו הרי אנשי המילים והשפות. אנחנו נמצאים בדרגת מדבר וככה התעלנו מעל לעולם החי. לא על ידי מגע, אלא על ידי דיבור, מילה. אז מעכשיו במקום ללחוץ יד נהנהן לשלום במפגשים רישמיים (טוב, ספציפית לחיצות יד זה דבר שאני פחות מחוברת אליו רגשית), במקום לחבק חבר קרוב נסביר לו במילים שהתגעגענו וכמה טוב לראות אותו. יותר לא נלטף את הילד שלנו שכל כך מתוק כשהוא ישן, רק נסתכל ונצלם ונצלם ונסתכל, ונבלע עם העיניים את כל האור המתוק הזה. נשיקה בכלל תהיה דבר הקיים בעולם אוטופי שהרי מספיק להגיד 'אני אוהבת אותך' וכל הרוך, החיבה והכמיהה יובנו מאליהם ויועברו ישירות לנמען דרך תזוזת גלי הקול של הדיבור.
אבל אי אפשר. אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק.

*

ידעתם שיש עמותה שתפקידה להעניק חיבוק לתינוקות שננטשו בבתי החולים? ישנה עמותה מדהימה בשם 'חיבוק ראשון' שמשדכת בין מתנדבות לתינוקות שנטשו אותם בבית החולים. תינוקות אלו לרוב נשארים לשהות ארוכה מהרגיל ותפקיד המתנדבות לספק מגע יד אדם בזמן הזה. לספק ליטוף, חום, חיבוק. כי כל הציוד הרפואי שבעולם עם הטיפול המקצועי הכי מסור שיש, לא יחליפו ולו לרגע את חום גופה של האישה. כי עוד לפני שאנחנו יודעים להגיד מילה, אנחנו מרגישים מהי אהבה. והצרכים הרגשיים שלנו חזקים לא פחות מהצרכים הפיזיים.
אי אפשר לגדול בחיים האלה בלי חיבוק.

*

כששומרים נגיעה בקשר זוגי למילים ולמבטים יש משקל רב. בעקבות החוסר במגע נוצר חלל. ומנסים למלא את אותו חלל כדי שלא נרגיש בו יותר מדי. אז בהתחלה ממלאים במילים, כי מתפדחים. כשהקשר מתחזק המילים הופכות לשתיקות. שתיקות יפות ומבטים. מסתכלים בעיניים, עמוק עמוק באישון. נושמים את אויר הביחד כי זה הכי קרוב שאפשר. ובעיקר מחכים. מחכים למגע. ככל שגדלה האהבה גוברת המשיכה. גובר הרצון למגע, לחיבוק, לנשיקה.
האהבה זועקת קירבה.

*

אי אפשר לעבור את החיים האלה בלי חיבוק כי אנחנו לא סתם אנשים.
אנחנו אנשים של אהבה.